רון כאן. בילית את רוב הסדרה הזו טוען שאופי חשוב יותר מתג, וה-Purosangue הוא ההוכחה הכי ברורה לטיעון הזה שנהגתי בה עד כה — זה SUV שאף פעם לא נתן לי לשכוח שהוא פרארי.
V12 אטמוספרי, בגוף SUV
725 כ”ס הוא המספר, והוא נדיר באמת לקטגוריה הזו — רוב היריבות בתחום ה-SUV היוקרתי-אולטרה כבר עברו לטורבו או סיוע היברידי, ופרארי לא. ה-V12 של ה-Purosangue נושם באופן טבעי, מסתובב בדיוק כמו שמנוע פרארי אמור, ועושה את כל זה תוך גרירת גוף פי שניים או שלושה מהמסה של רכבי הספורט של המותג. זה לא הישג הנדסי קטן. זו לטענתי הבעיה הקשה יותר מבניית סופרקאר דו-מושבי נוסף.
למה פרארי החזיקה מעמד, ולמה בסוף לא
פרארי התנגדה לבניית SUV יותר זמן מכמעט כל יריבה בתחום הזה, וה-Purosangue נקרא כמו מותג שהסכים לבנות אחד רק בתנאי שהוא לא יתפשר. ארבעה מושבים אמיתיים, ארבע דלתות עם הזוג האחורי הצירות-מיוחדות, ופרקטיות אמיתית — אבל שום דבר מזה לא בא על חשבון המנוע, כיוונון השילדה, או התחושה הבסיסית של נהיגה בפרארי במקום ברכב גבוה עם תג פרארי עליו.
מה “עדיין נוהג כמו פרארי” בפועל אומר
זו לא שפה שיווקית. השילדה של ה-Purosangue מכוונת להילחם בגובה ובמשקל הנוספים שגוף SUV בהכרח נושא, והיא עושה את העבודה הזו טוב מספיק שההבדל בין זה לבין פרארי דו-מושבית נמוכה יותר קטן ממה שדף המפרט היה מרמז. הוא לא נוטה בדרך שרכב גבוה בדרך כלל נוטה. הוא לא מרגיש כמו פשרה שלובשת תג — הוא מרגיש כמו פרארי שפתרה את הבעיה ההנדסית האמיתית במקום להסתפק ב”מספיק טוב ל-SUV.”
איפה היא יושבת מול היריבות שלה
ה-Purosangue כבר הופיעה בהשוואה קבוצתית מול הלמבורגיני אורוס וה-BMW X5M — שווה לקרוא לאיך היא נערמת ישירות. בתנאים שלה, היא נשארת ה-SUV בצי הזה שמעלה את הטיעון הכי חזק ש”SUV” ו”פרארי אמיתית” לא במתח אחד עם השני.
ה-Ferrari Purosangue ניתנת להזמנה ממונקו, הריביירה הצרפתית, מינכן, ופריז. צרו קשר אם תרצו לנהוג בה בעצמכם.